את המסע שלי בהריון ובלידה של נווה התחלתי בהריון הראשון עם בני הבכור שחר.. הריון נפלא ומבורך שבו נולדתי מחדש כאמא.. ההיריון הראשון היה מאוד רגשי ומבלבל ובמהלכו הרגשתי שאני צריכה להילחם כל הזמן בהמון רעשי רקע שמנסים לקחת לי את המסע למקום שלילי ומפחיד וכמעט ולא שמעתי מילה טובה אחת בכל התהליך.. גם אם היה טוב, תמיד הייתה איזה רופאה או אחות חברה או בת משפחה שדאגה להפחיד ולהלחיץ.. אבל בתוך כל זה הייתה לי ידיעה פנימית שאני יודעת ללדת ושהכול יהיה טוב.. הוקסמתי מהתהליך שאני עוברת, מהחיים שאני יוצרת ומהאושר שזה גורם לי..

בהריון הראשון היה חסר לי עוגן להישען עליו כדי לחזק את התחושה הפנימית שלי וכדי לא להרגיש "רע" שאני רוצה לחוות את הלידה שלי איך שהיא, עם כל התחושות, הכאבים והקשיים שהיא עשויה להביא איתה.. לא היו סביבי נשים שחוו את הלידה שלהן בצורה הזאת, ולא כלכך נתקלתי בחוויות חיוביות ומעצימות של לידה.. חיפשתי אותו ומצאתי אותו באופן חלקי בקורס הכנה ללידה בשיטת היפנוברתינג שנרשמנו אליו לקראת סוף ההריון.. מצאתי בו חיזוקים לתחושות הפנימיות שלי, ומקורות ספרותיים לקרוא ולהעמיק בהם (שלא הספקתי להגיע לקרוא אותם..) ולצד זה גם קיבלתי רוח קרב מלחיצה, שאני צריכה להילחם בבית חולים על הלידה שאני רוצה, אחרת היא תילקח ממני...

כחלק מהמלצות הקורס, הומלץ לי לכתוב דף הוראות לצוות בבית החולים על איך אני רוצה שתיראה הלידה והזמן לאחריה עם התינוק הנולד, ותכננתי להכין אותו..

בזמן שאני חושבת על מתי אני מתכנסת עם עצמי לכתוב את המכתב המיוחל ולהכין את התיק לבית החולים, המציאות דפקה בדלת והגוף שלי החליט שהתינוק שלי יוצא לעולם מוקדם מהצפוי..

הלידה של בני הבכור הגיעה בהפתעה גדולה, בסוף שבוע 35 ביום שעשיתי חיסון לשעלת. היום, לאחר הלידה השנייה, שהתרחשה בשבוע 39+2 אני יודעת להגיד שהלידה הראשונה התפתחה כי הגוף שלי החליט להבריח את התינוק כתוצאה מהחיסון.

הלידה עצמה הייתה נפלאה , אחרי שהבנתי והפסקתי להכחיש שאני יולדת, התמסרתי לתחושות ולעוצמה שהביאה איתה הלידה בחיוך והנאה. הייתי לבד עם עצמי באותו לילה שהתפתחה הלידה, בן זוגי והמלווה שרציתי שתהיה איתי בלידה ישנו, ואני חשבתי לתומי שיקח מלא זמן עד שתתפתח לידה אז לא הערתי אותם.. בשלב מסוים, בדיעבד אני מזהה את הנקודת זמן כתחילת צירי הלחץ, איבדתי את השליטה על הגוף שלי ואיתה הגיע בלבול גדול ופחד, בעיקר כי הייתי לבד ולא הבנתי מה קורה לי ואיך אני יכולה לעמוד בזה לזמן ממושך.. (וכי לא הכנתי את הדף הוראות שלי לצוות ולא התכוננתי לקרב על הלידה שלי..) לא ידעתי באיזה שלב אני, חשבתי שזאת רק ההתחלה.. אחרי שהערתי את בן זוגי ואת המלווה שלי, הגעתי לבית החולים באמבולנס עם צירים כל כמה שניות...

מהאמבולנס גילגלו אותי לחדר בדיקה עם 3 נשות צוות, אחת בדקה אותי ומלמלה חדר לידה.. משם מהר למעלית ולחדר המיוחל שבו חיכתה לי מיילדת עייפה בסוף משמרת שאמרה לי איך הגעת אלי ככה?! ואני לתומי הרב שוב, שאלתי אותה אם היא יכולה בבקשה להגיד לי איך הגעתי אליה??

ולראשונה שמעתי שאני בפתיחה ומחיקה מלאה ושאני יולדת.. הקלה גדולה הציפה אותי שזאת לא ההתחלה אלה כבר הסוף ועד קצת ואפגוש את התינוק המתוק שלי :)

ולצד זה הרגשתי שאני באפלה.. השהייה בחדר הלידה הייתה קרה ומנוכרת, לא הייתה איתי מישהי שקשובה לצרכים שלי, שרואה אותי, שאיכפת לה ממני.. המיילדת הייתה עסוקה במחשב, בלשים עלי מוניטור ולנסות להדפיס כמה דפים בשביל הפרוטוקול ולבקש ממני לחתום על מסמכים בלי הסבר תוך כדי צירים שאני מפותלת.. בן זוגי הצליח להגיע לחדר הלידה כמה דקות לפני שהוא יצא לעולם והמלווה שתכננתי שתהיה איתי הגיעה כמה דקות אחרי שהוא יצא.. כשבן זוגי הגיע לחדר הלידה כבר נכנעתי למיילדת בקרב על הלידה שלי.. הגעתי לחדר הלידה בחוסר נוחות כשאני שוכבת על מיטה צרה על הגב ומרגישה שאני לא רוצה להיות בתנוחה הזאת.. כל תחנוניי ובקשותיי לעזור לי לשנות תנוחה זכו להתעלמות רועמת.. אני זוכרת את התחושה של רגל ימין שלי מחפשת משהו להיתמך בו ולהיעזר בו כדי לפרוק ממנה מתח מיותר שהיה שם בגלל התנוחה שהייתי בה.. ביקשתי מהמיילדת שתעזור לי לתמוך ברגל ובמקום זה קיבלתי נזיפה שאני לא מחזיקה את עצמי בידיות שהיו מולי ושאני לא צריכה תמיכה לרגל.. רגע לפני הכניעה, ניסיתי בעצמי בין הצירים לשנות קצת את התנוחה שהייתי בה וכל מה שהצלחתי לעשות זה לטבול את הרגל בתוך שלולית דם.. אחרי זה

המיילדת הועילה בטובה גם לצעוק עלי שאני אפסיק לנשום ולנהום בזמן הציר ובמקום זה ללחוץ ולמשוך את עצמי בידיות.. ובכל ציר שבא אחרי שלא עשיתי את זה היא חזרה לצעוק עלי להפסיק לנשום וללחוץ.. וכך עשיתי.. אחרי כמה צירים הגיע פתאום זרם חם והקלה גדולה והבנתי ששחר יצא.. המיילדת לא הניחה אותו עלי.. היא ניקתה אותו, עטפה אותו בסמרטוט ירוק ומנופח והביאה לי אותו כמו חבילה.. לא כל כך הצלחתי להחזיק אותו בנוחות עם הסמרטוט ורציתי כלכך לשים אותו על הגוף שלי, לחבק אותו ולהרגיש את הלב שלו פועם עלי, אבל לא הספקתי אפילו להתווכח איתה על זה כי כמה שניות אחרי שהיא הביאה לי אותו היא אמרה שצריך לחתוך את חבל הטבור והייתי צריכה קודם להפנות את המאמצים שלי לשם.. ביקשתי להשהות את החיתוך לפחות עד אחרי שאלד את השליה.. היא אמרה לי ישר שזה לא מומלץ ושלא יולדים את השלייה.. חזרתי שוב על הבקשה שלי והיא בשלה לוחצת וקובעת שהיא חותכת את חבל הטבור עכשיו.. קיבלתי את המצב.. לא היו לי כוחות להילחם בה והייתי מאושרת מהאוצר שהחזקתי ביד. מיד אחרי שהיא חתכה את חבל הטבור היא לחצה לי על הבטן כדי להוציא את השליה.. מיד אחרי כמובן שהיא לקחה את שחר לשקול אותו והחזירה לי אותו שוב עטוף ומסורבל.. רציתי נורא להניק אותו אבל אפילו לא הספקתי לחשוב על איך אני עושה את זה כי הדבר הבא שקרה היה ששחר התחיל לנשום מידי פעם בכבדות והמיילדת מיד הכריזה שהוא צריך ללכת לתינוקיה.. ביקשתי אפס הפרדה וניסיתי לדרוש שייקחו אותי איתו.. היא אמרה כמובן שאי אפשר כי אני צריכה להישאר שעתיים בחדר לידה ושאין אצלם אפס הפרדה.. ביקשתי שיבוא רופא אלינו ושהוא ישאר איתי בחדר לידה.. אמרה שאין רופא פנוי שיכול להגיע ושהוא צריך ללכת לתינוקיה. נתתי לו ללכת.. אבא שלו הלך איתו.. בינתיים המיילדת החליטה שאני צריכה תפרים.. לא התווכחתי אפילו רק ביקשתי שזה יקרה מהר כי אני רוצה ללכת לתינוקיה כמה שיותר מהר.. ואז היא הלכה.. הרופאה התופרת הגיעה כמה דקות אחרי שחלפו השעתיים.. אחרי שהיא סיימה שאלתי אותה איך אני מגיעה לתינוק שלי? היא אמרה שאני צריכה לחכות לסניטר שיבוא לגלגל אותי למחלקה.. חיכיתי לסניטר.. בינתיים הגיעה מנקה לחדר.. המלווה שלי הלכה לחפש את הסניטר, אחרי בערך שעה מחלוף הזמן שיכלתי להשתחרר מחדר הלידה היא הצליחה להביא אותו.. והוא פתח את המעצור של המיטה וגילגל אותי למחלקת יולדות.. כשהגעתי לשם התחיל סרט אחר..

בסופו של דבר הופרדתי משחר למשך 10 שעות. בזמן הזה קרו כלכך הרבה דברים אבל הם חלק מסיפור אחר..

עם חווית הלידה הזו הגעתי להריון של נווה. עם חווית הלידה הזו הגעתי להחלטה שאני לא יולדת יותר בבית חולים ושהלידה הבאה שלי היא בבית והיא תהיה עם מי שאני מחליטה שינהל אותה.

עם תחילת ההיריון של נווה ידעתי כבר שאני צריכה לפעול מהר כדי להבטיח לעצמי מיילדת בית כי כולן רושמות בכל מקום שאין הרבה ואם לא אסגור עם מישהי בהתחלה, אז לא אמצא מישהי פנויה בתאריך שלי..

התחלתי לחפש וקיבלתי המלצה חמה על עפרית, איה ויובל. התקשרתי לעפרית, שוחחנו ארוכות וביקשתי ממנה בסוף השיחה שנקבע פגישת היכרות כי במהלך השיחה כבר ידעתי שהגעתי למי שאני צריכה להגיע כדי להתחיל את המסע שלי ללדת בבית ובצורה שנכונה לי..

הליווי שקיבלתי והנוכחות שלהן בחיים שלי, במסע ההיריון והצמיחה שלי, נתן לי הרבה מעבר למה שציפיתי שאקבל.. השקט שהליווי נתן לי אפשר לי להתרכז בעצמי ולתת להריון ולעובר שלי להעצים אותי ולצמוח יחד איתם.

איתן יכולתי לרחף בבטחה כי הרגשתי שהן שם לתפוס אותי אם פתאום אפול.. הן היו שם גם כדי להוריד אותי לקרקע כשצריך.. כדי לדאוג שמה שצריך ליום הלידה ולתקופה שלאחריה יהיה מתוכנן ובשליטה ושיהיו עוגנים לכל צורך שיצוץ.. מה בסוף התממש או קרה ממה שהתכוננו אליו לא משנה..

מה שנשאר וליווה אותי מהקרקוע הזה זאת התחושה שאני עטופה, אהובה ושאני נמצאת במחשבות שלהן והרגשתי שכל מה שהן רוצות בגדול זה שיהיה לי ולמשפחתי טוב.

אחת החוויות היותר משמעותיות שחוויתי במהלך הליווי הייתה כשקיבלתי מפגש נזיפה.. ובצדק.. התקבלו תוצאות של בדיקת דם שהראתה שלא דאגתי לעצמי ולעובר שלי בדרך.. הגעתי לריקון מאגרי הברזל בגוף והן החליטו להקדיש מפגש שלם לשוחח איתי על המצב ועל הצורך המיידי לתקן אותו..

עם סטירת המציאות שקיבלתי בעטיפת אהבה, הגיעה אלי סערה פנימית ועברתי משבר עם עצמי.. שגם אותו הן ידעו להכיל.. ובזכות המשבר הצלחתי לקבל ולהבין שאני לא לבד במסע הזה ושהיחד שלהן איתי הוא לא מובן מאליו, וכדי שנצליח להגיע ללידה הרכה והפשוטה שייחלתי לה בביתי צריך להתקיים ביננו סינכרון והדדיות.. הבנתי את גודל האחריות שהן לוקחות על עצמן במציאות סביבן ואת המקצועיות המפליאה שלהן במה שהן עושות, והבנתי שאני צריכה לקחת אחריות על עצמי וגם על המקום שלהן בתהליך שלי.. גיליתי שם את היחד שלהן ואת העוצמה שלהן ביחד, גיליתי שם שבט נשי חזק ומגובש ופחדתי מאוד לאבד אותן..

הבנתי גם שאני צריכה לתת להן מקום להיכנס ולראות אותי ולהכיר אותי כדי שהן יהיו מוכנות ללידה וכדי שהן  יוכלו ללוות אותי במסע אליה.. בזכות הסערה שהתחוללה בתוכי התפנה אצלי מקום לקבל את הליווי שלהן, את האהבה שלהן ואת האכפתיות שלהן, והן לקחו אותו ממש בקלות ובשמחה..

מהתנגדות לתהליך בהתחלה כי חשבתי שאני לא רוצה יותר מידי נוכחות של נשות מקצוע בהריון שלי ומצידי מה שמשנה לי זה שהלידה תהיה אצלי בבית ולא בבית חולים ותו לא, הבנתי בזכותן שמה שאני רוצה וצריכה זאת נוכחות נשית מעצימה ואוהבת שתהיה לצידי ותלווה אותי במסע שלי.

הבנתי שהבחירה שלי איך ללדת היא לא בהכרח איפה אני אלד, היא בחירה איך להרגיש בזמןהלידה..

בזכות השחרור הזה הצלחתי להכיל במחשבה גם את האפשרות הלא רצויה שאלד בבית חולים אם חלילה הלידה תהפוך להיות אירוע רפואי, כי הן יהיו איתי גם שם עוטפות ומעצימות ויהיה לי על מי להישען..

חיכיתי מאוד למפגשי ליווי ההיריון, להיפגש איתן, להרגיש אותן ואת האנרגיות שלהן, לקבל את החיבוק החם שלהן, לשתף ולשמוע.. ציפיתי למפגש הקבוע שלהן עם העובר שלי, לליטוף שלהן אותו ברחם שלי ולמילים הטובות שהן תמיד דאגו להגיד בכל מפגש..

ליווי שתמיד היה באווירה טובה, חיובי ומשמח, גם ברגעים קשים וגם בסביבת עצב גדול שהיה מסביב..

הליווי היה בעבורי עוגן במציאות ובמחשבה, הרגשתי תמיד שאני יכולה להיות אני והצלחתי במהלכו להוריד שכבות של מגננות וקשיחות שבדרך כלל ליוו אותי בהתנהלות שלי בסביבה לא מוכרת..

לא הרגשתי לרגע אחד שאני בסביבה רפואית שמונחת מפרוטוקולים תלושים מהמציאות שלא מותאמת לי, ולצד זה הרגשתי כל הזמן מוגנת ובטוחה ואת האחריות הכבדה שהן נושאות על כתפן בבחירה שלהן ללוות נשים בהריון ובלידה.

הרגשתי לאורך כל הדרך שהן רואות אותי, שהן חושבות עלי ושהן דואגת לי. הרגשתי את הסנכרון ואת השלמות ביניהן להכיל אותי ואת החוויה שלי.. הרגשתי את שלושתן דרך כל אחת ואת השילוב כוחות שלהן בעבודה המשותפת.

החיבוק החם שלהן במהלך כל ההיריון לי ולמשפחתי נתן לנו ביטחון מלא בלידה ובבחירה שלנו, הן יצרו לי מרחב נשי מוגן ובטוח לצמוח, לגדול וללדת בו..

המונח שליחות קיבל אצלי משמעות חדשה כשחוויתי אותן בליווי ובלידה, פתאום הבנתי באמת מה זאת שליחות ואיך היא מרגישה בנפש, בגוף ובתאים..

הלידה של נווה הייתה רכה ועוצמתית, רגועה ועטופה, היא הייתה הרבה מעבר למה שיכולתי לדמיין ולצפות לו..

ליווי ההיריון הביא אותי ללידה בהתרגשות וציפייה, ממש חיכיתי להרגיש איך זה ללדת בתמיכה ובידיים אוהבות ומחבקות, בסביבה מוכרת ורגועה ועם וודאות שיש סביבי נשות מקצוע מדהימות, מנוסות ומקצועיות שהן שם בשבילי ואיתי.

הלידה התחילה מירידת מים.. אחרי כשעה (והנקה של שחר :) התחילו לי צירים חזקים וצפופים בגב האמצעי שנמשכו בערך שעה וחצי ולאחריהם הגיעו צירי לחץ.. אחרי כ25 דקות נווה היה מונח עלי מקומט, רטוב ופועם ועדיין מחובר אלי.. הרגשתי פשוט נחת עצום ושמחה גדולה להיות ברגע הזה..

אחרי כעשרים דקות ילדתי בעזרתן את השליה.. נווה נשאר מחובר לשליה בערך שעתיים.. בשום שלב בלידה ולאחריה לא ביקשתי כלום וקיבלתי מענה לכל צורך ורצון שלי בשקט ובלי לומר מילה..

הלידה הייתה רגועה ונעימה, הייתי עטופה, מלאה ומוחזקת.. שמעתי, ראיתי והרגשתי אותן מסביבי פועלות ברכות, בסנכרון ובהשלמה אחת לשניה, מחזיקות את המתרחש בעוצמה ובשליטה והייתי משוחררת ללדת ולחוות את הרגע.. הנוכחות שלהן מסביבי מילאה אותי וחיזקה אותי והייתה נחמה גדולה בתוך ההתמסרות שלי ללידה..

קיבלתי במהלך הליווי איתן ריפוי של הנפש שלי וגם קיבלתי את ההבנה העמוקה שהייתי צריכה לחוות את ההיריון הראשון והלידה כמו שהן התרחשו במציאות.. קיבלתי המון מתנות לחיים בזכות המרחב המדהים שהן יצרו בעבורי ומסביבי במסע שלי.. קיבלתי זכות גדולה בכניסה שלהן למעגל החיים שלי..

אני מודה לאמא אדמה ששלחה אותן אלי ואני מאחלת לכל אחת לעטוף את עצמה בנשים הנפלאות האלו ולתת לעצמן מתנה ענקית למסע שלהן ולחיים שלהן ושל הנשמה שהן יוצרות..

תודה לכן ועליכן :)